פוסט-יומולדת

"כשאנחנו מתבוננים במראה, אנחנו מופתעים לא פעם לגלות שגופנו נראה מבוגר יותר מכפי שחשבנו,

למרות שאיננו מרגישים מבוגרים יותר. הסיבה לכך היא שהגוף שלנו קיים במרחב הזמן, אבל התודעה שחווה אותו נמצאת מחוץ לזמן ולעולם אינה מזדקנת." (הלב הנבון – ג'ק קורנפילד)

אז ציינתי אתמול עוד שנה להיווסדי. תודה על הברכות, זה הרגיש כמו צונאמי של אהבה וזה כיף גדול. רק מה שפחות כיף זה מניין השנים.. מה 48 מה?! שלא לדבר על זה שאנשים סביבי מתחילים לחגוג 50 וזה כבר ממש לא מצחיק.

כשמתחילים להגיע לגילאים האלה, סביב 40-50, הגיל של ההורים שלנו, אנחנו מתחילים להרגיש בתוכנו חוסר התאמה בין הבחוץ לבפנים. הבחוץ הולך ומקבל צורה של דודה סוניה בעוד הבפנים מרגיש לגמרי כמו נועה קירל. אכן דיסוננס קוגנטיבי מאתגר שלא לומר תחילתו של פיצול אישיות.

לראשונה שמתי לב לתופעה לפני כמה שנים אצל אבא שלי, אבא שלי, שיהיה בריא, כבר חצה את ה-80 , כשהצעתי לו להצטרף למועדון לקשיש הוא נחרד - "מה יש לי לעשות עם כל הזקנים האלה?!" כמובן שהייתי המומה מהפער בין החוויה הפנימית שלו לבין המציאות, אבל ככל שעוברות השנים אני לגמרי מתחילה להבין. הוא באמת מרגיש צעיר, שובב ונמרץ אך למרבה הצער כלוא בתוך גוף קמל, עייף ולא ממושמע.

אני מניחה שמאז ומעולם אנשים חוו את הפער הזה בין גילם הכרונולוגי המתקדם לבין ההרגשה הפנימית שלא השתנתה. אבל נדמה שפעם היה קל יותר להזדקן. לכל גיל היה את המקום שלו, הצעירים היו צעירים והמבוגרים מבוגרים. אבל מאז שמישהו חסר לב טבע את הסיסמא – "העולם שייך לצעירים" אין יותר מקום להתבגר בשקט ובכבוד. מגיל 40 מתחיל המרדף להישאר צעירה ורלוונטית.

וכך הפיצול שהולך וגדל בין החוץ לבפנים יוצר בנו אי נחת הולכת וגדלה. פחות נעים לנו בתוך הגוף שלנו, פחות נעים להסתכל במראה, ואנחנו מתקשים להכיל את השינויים ולקבל את סימני הזמן. וכשלא נוח לנו ולא נעים אנחנו מתחילים לחפש פתרונות, וככל שההרגשה פחות נוחה ככה הפתרון יהיה יותר קיצוני. אלא שגם המאמץ הזה מסתיים במקרה הטוב ב- "נראית טוב לגילה" ... (בכל זאת ג'ניפר לופז יש רק אחת)

ועוד לא דברנו על המצב הבריאותי שפתאום נהיה אישיו, כאבים ומכאובים חדשים ומפתיעים מתחילים לתת אותותיהם, ומעל כולם אות הקלון - משקפי הקריאה!!!

אז מה יהיה? רק דברים מבאסים מעכשיו? אנחנו מסתובבות פה שנים על הכדור הזה ולא יוצא לנו שום דבר מכל הוותק??

כשהמראה החיצוני והמצב הפיזי נגדנו נשאר לנו רק לחפש נחמה עמוק פנימה.

כשהסתכלנו על ההורים שלנו, שהיו בני 50, הם נראו לנו זקנים, אבל גם ראינו בהם אנשים שלמים וגמורים, אנשים עם חוכמת חיים שיודעים הכל, והכל קטן עליהם. כאלה שפיצחו והבינו את חידת החיים.

כמובן שהיום אני מבינה שזה שטויות והם לא פיצחו שום חידה, אבל יחד עם זאת, אני כן מרגישה יותר שלמה, יותר חכמה, קצת יותר בטוחה.

אני בהחלט לא יודעת הכל וזה בסדר, וכשאני לא יודעת יש לי סבלנות לחקור, לגלות, לחכות לתשובה שתופיע.

ואולי זאת המתנה של הגיל, כי כשאת צעירה את חצופה מספיק לחשוב שאת כל יודעת וכל יכולה, מה שגורם לך לפעמים להתרסק אל קרקע המציאות, אבל בגילנו את כבר הרבה יותר צנועה ומקבלת את המגבלות שלך ואת גבולות המציאות. את מבינה שלא הכל בשליטה שלך ושלפעמים לחיים תוכניות וקצב משלהם ואת לומדת לקבל ולכבד את זה.

את מתחילה לקבל פרספקטיבה אחרת, גבוהה יותר, ומתחילה להבין מה חשוב באמת. זה הגיל שבו את בוחרת לעצמך איך תראה המשך הדרך, מהי המשמעות הנכונה למלא אותם, מוקפת באנשים הכי נכונים ללכת איתם, ובלי דרמות. הכל בסדר. אפשר לנשום.

מחקרים רבים כבר הוכיחו שמגיל 20 עד גיל 50 אנחנו נמצאים במדרון תלול של סבל שרק הולך ועולה, ומגיע לשיא סביב גיל 47, אבל אז קורה מהפך! בין גיל 50 ל -90 מדדי האושר מתחילים לעלות בהתמדה. אני אוהבת מחקרים שמרימים לי בדיוק כשצריך, ואם זה נכון אז אני ממש עכשיו בזינוק בעליה :)

ואם כבר אופטימיות אז עוד קצת למטיבי רוח, כמו שנאמר בציטוט בהתחלה, וכמו שאומר חנן בן ארי – "אנחנו אור אינסוף לבוש בגוף"

וגם אם הגוף מתחיל לדעוך תמיד יש לנו נשמה להמשיך לפתח ולצמוח איתה.

יש למה לצפות!