איך צומח ילד? ככה

הבכור סיים י"ב. 18 שנים חלפו כהרף עין. ואף עין לא נותרה יבשה.

איך צומח עשב? ככה איך צומח פרח? ככה איך חיטה צומחת? ככה איך צומח ילד? ככה

(דתיה בן דור)

יחד עם התפשטות נגיף הקורונה שמתי לב לנגיף אחר שפשט בארץ: מגפת החקלאות הביתית.

כפטריות אחר הגשם, צמחו על הקיר שלי פוסטים לרוב, של אנשים קרובים ורחוקים,

המחבקים בגאווה קישואים, גמבות ועלי סלרי רעננים. נדמה שכולם התחילו לעדור, לשתול, לזבל ולהשקות, ובעיקר לצלם ולשתף.

שותלים, מחכים, ולא מאמינים שכל הטוב הזה גדל אצלם בגינה, שאשכרה יוצא מזה משהו, בלי יותר מדי מאמץ, "רק קצת זבל, מים וגם אור".

טוב, בסדר, גם אהבה. ברור שאהבה! הרי בלי אהבה לא יצמח דבר.

וזה אכן פלא גדול לראות איך זרע קטן פורץ מהאדמה, צומח, מתפתח, ומפריח פרחים, שבסוף הופכים לפירות וירקות נהדרים.

אז באמת כל הכבוד לכל החקלאים החובבים, אבל לא לשם כך התכנסתי,

אתם רק הייתם ההשראה.

אני רואה איך אתם עומדים משתאים מול נפלאות הטבע שצומח אצלם בגינה,

וזה מזכיר לי את עצמי בימים אלה, בהם אני עומדת ומשתאה מול הפלא הזה שצמח אצלי בבית - בני בכורי שגידלתי וטיפחתי במשך 18 שנה. איך צומח ילד? – ככה.

נכון שכבר בגיל 13 מילמלנו ברוך שפטרנו מעונשו של זה,

אבל חוץ מלפתח קול בס ולגבוה בהגזמה, לא הרבה השתנה מאז, הוא נשאר בבית והמשיך לקבל טיפול צמוד ומסור, מתובל בהצקות ונידנודים ממיטב הרפרטואר של האם היהודיה. (תסדר את החדר, מספיק עם הסוני, יש שיעורים? מתי המבחן? אתה רעב? לאן אתה הולך? עם מי? מתי אתה חוזר? קח קפוצ'ון..)

כך המשכנו על מי מנוחות בחיינו הרגילים עד שהבלתי נמנע קרה השבוע – הוא סיים י"ב !

הדחקנו היטב כל השנים, אבל הזמן לא עוצר והרגע הזה, שתמיד נראה רחוק מספיק, הגיע.

וזהו, הגענו לקו הסיום.

דרך ארוכה ארוכה, שהתחילה בשני פסים על מקלון ומסתיימת לה ממש עכשיו, כשהוא יוצא מתחום חזקתנו.

הבוגר קיבל תעודת סיום 12 שנות לימוד, ואני מרגישה שגם לי מגיעה תעודה על 18 שנות אימהות.

כשצועדים בדרך לא שמים לב לשינויים, לצמיחה, להתפתחות, ורק עכשיו בפרספקטיבה של שנים אפשר לעשות זום אאוט ולהסתכל לאחור.

וואו איזו דרך!

התחלנו טירונים, אני ואתה.

אני אמא חדשה שלא מבינה מהחיים שלה, ואתה, שאיתרע מזלך להיות לי שפן הניסיונות בהורות הצעירה שלי.

כמה קשיים, כישלונות, אכזבות ונפילות, שלי ושלך,

ויחד איתם ובזכותם הגיעו הניצחונות, ההצלחות, וניקשר הקשר הנצחי בינינו.

לגדל ילד זו המשימה הכי קשה בעולם, אבל אין דומה לה. ללוות בן אנוש בצמיחה שלו מתינוק עד היותו אדם שלם, נפרד ועצמאי, זה הפלא הכי גדול שיש, גדול מכפי שאפשר להבין ולהכיל.

אני יודעת שאני מקלידה קלישאות חבוטות, שאמרו את זה קודם לפני, אבל זה לא משנה. אני מרגישה את זה בפעם הראשונה. ובאורח פלא, כמו שאת בהריון ופתאום כולם סביבך בהריון, ככה אני נתקלת עכשיו בפוסטים של הורים שגם הם חווים זאת לראשונה ולא מצליחים לעצור את השיתוף ואת הדמעות..

כשהגעת לפני 18 שנה הפכת את חיי, אז הבנתי שאין דרך להתכונן לרגע בו את הופכת לאמא. עכשיו אני מבינה שזה גם בלתי אפשרי להתכונן לרגע בו את צריכה לשחרר.

אבל מאחר ואף אחד לא שואל אותי, בטח לא הבוגר, זה פשוט יקרה יום אחד,

והוא יארוז את עצמו בעוד חודשיים וילך לשנת מכינה, (תודה לאל עוד שנה לישון בשקט יחסי..)

ואני אסתכל עליו הולך ומתרחק,

הולך לחייו החדשים שמעכשיו הם חייו שלו,

ואני ואבא שלו נישאר ברקע, מסתגלים לעובדה שחדר אחד בבית יישאר מעכשיו מסודר ושקט רוב הזמן.

עוף גוזל.

אוף!

זה קשה!