הקורונה ביטלה את התחרות

שמתם לב שמאז הקורונה אנחנו לא בתחרות?

אֲנִי רוֹצֶה הֲכִי גָּדוֹל, הֲכִי מַהֵר, הֲכִי יָפֶה. אֲנִי רוֹצֶה הַכֹּל הֲכִי טוֹב, הֲכִי הַרְבֵּה. אֲנִי רוֹאֶה אֶת זֶה מוּלִי, צִבְעוֹנִי, טִבְעִי, עַל הַמָּסָךְ שֶׁלִּי. אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שָׁם, אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת שָׁם, אֲנִי רוֹצֶה גַּם, אֲנִי רוֹצֶה גַּם... (יהודה פוליקר)

שמתם לב שמאז הקורונה אנחנו לא בתחרות?

עם עצירת העולם והחיים כפי שהכרנו אותם, נעצרה גם התחרות.

בזמן שאנחנו יושבים מבודדים בבתים גם התחרות יצאה לחל"ת אין לנו במי או במה להתחרות אין את מי להרשים ואין על מי להתנשא

אין לאן לרוץ ואת מי להשיג

כל המותגים וסמלי הסטטוס מאופסנים בארון כבר שבועות, מכונית קטנה וישנה עומדת דוממת בחניה בדיוק כמו ג'יפ נוצץ ויוקרתי, האינסטגרם כבר לא מנקר עיניים עם תמונות של מנות מפונפנות ממסעדות יוקרה או סטוריז מחופשה אקזוטית בחו"ל.

באופן מדהים כמו שבוטלה התחרות הבין אישית גם התחרויות הגדולות והאהובות בוטלו – אין אירוויזיון, אין אליפויות בכדורגל וכדורסל, ומעל הכל - אין אולימפיאדה

נו קורונה, אז מה את רוצה ללמד אותנו עכשיו?

מה הבעיה עם תחרות?

תחרות נותנת טעם ומשמעות לחיים, זה גורם לנו לרצות להשתפר, להיות טובים יותר, תחרות היא גורם מניע ומחולל מוטיבציה.

הכל נכון מאד, יש בתחרות צדדים יפים.

אבל - הבעיה מתחילה כשהחיים הופכים לתחרות מתמדת, שחייבים לנצח כל הזמן, ואם אתה לא הכי טוב אתה לא שווה, אתה מודח, כי אין מקום ל"כמעט טוב מאד".

התרחקנו מאד מהערכים המיטיבים של התחרות, זוהי לא תחרות נקיה, הניצחון הוא חזות הכל, ובכל מחיר. והבעיה הכי גדולה היא שלא פעם הצלחה של אחד באה על חשבון האחר, תוך ניצול, אי צדק חברתי, גניבה ודיכוי.

נכון, אף אחד לא רוצה להיות בצד המפסיד. אבל מה לעשות, אם יש צד מנצח אז יש צד מפסיד. האם אנחנו יודעים ומלמדים את ילדינו איך להיות במקום הזה? איך להמשיך לנסות ולעשות מתוך חדוות העשייה, והרצון להשתפר, במקום להביט כל הזמן למעלה אל מי שנמצא מעלי בסולם, ולחוש קנאה, כישלון, ורפיון ידיים.

איך אפשר ללמוד לנוח מדי פעם במקום בו אנחנו נמצאים, להנות ולהודות עליו. לשמוח ביש.

ואיך אפשר לעשות דברים סתם כי אוהבים, גם אם הם לא מושלמים, וגם אם אף אחד לא עומד ומריע ונותן לי ניקוד. סתם יצירה לשם היצירה.

ודווקא עכשיו בזמן הקורונה אנחנו מגלים את הדרך לשם, עכשיו הלייקים שאנחנו גורפים הם על דברים שעשינו במו ידינו. תמונות של מה שבישלנו, איך התעמלנו בסלון, איך ציירנו, ניגנו, תפרנו מסכה, שרנו ורקדנו במרפסת. זוהי גאווה על היכולות שלנו, ועל היצירתיות שלנו. וזה כל כך מרגש, נעים ונינוח.

אז לא הבנתי, תחרות זה טוב או רע?

שאלתי ומצאתי תשובה מאת הבודהה - יש להבחין בין תחרות בריאה ללא בריאה.

בתחרות בריאה אני מתמקדת בפיתוח היכולות שלי ועדיין אין לי שום בעיה אם מישהו אחר מצליח או מנצח, להיפך, אני שמחה בשמחתו על שהצליח. שמחה אמיתית ונקיה.

תחרות לא בריאה היא כאשר אני רוצה לנצח בכל מחיר גם אם זה אומר פגיעה במתחרים שלי.

כלומר שכל עוד אנחנו שואפים לשלמות בלי כוונה לפגוע במתחרים, התחרות היא בריאה וחיובית, וכולנו יכולים להרוויח ולצמוח ממנה.

יש אמרה שאומרת שהאדם היחיד שאני צריכה להיות איתו בתחרות הוא האדם שהייתי אתמול.

השאיפה לצמיחה והתפתחות היא הטבע שלנו ולשם אנחנו צריכים לכוון בכל רגע, אפילו שלא מקבלים על זה ציון.