סגר- TAKE #2

איזה הצלחה מסחררת! הצלחתם לשטח את עקומת התחלואה בזמן שיא. ממש נס גדול היה פה! היה כל כך מוצלח שאפילו שיטחתם עוד עקומה על הדרך – עקומת מצב הרוח הלאומי.

היא כל כך שטוחה, שהיא כבר שכחה שפעם היתה עקומה..

8 חודשים לתוך המגפה, והתחושות סביב קשות.

כולם מנסים להמשיך בחייהם, גוררים את עצמם בתוך שגרת הקורונה המוטרפת אבל זה לא דומה לכלום. "מרגיש כמו תאונה אבל ממשיך להתנהג רגיל."

הקורונה לוקחת לרוב החולים את חוש הטעם והריח, אבל לכל השאר היא לקחה את טעם החיים.

כל מה שמרומם ומשמח את הנפש נלקח מאיתנו – מקשרים חברתיים, וטבע, תרבות וספורט, ועד שופינג, וחו"ל.. אך מעל לכל היא לקחה לנו את החופש.

נשארנו רק עם הבית, העבודה (למי שנשארה עבודה), הלימודים והזום... תודה אלוהים על כל הטוב הזה. חודשים שאי אפשר לתכנן כלום ואין למה לצפות, חוץ מלחיסון או לתרופה.

כשאני מדברת עם אנשים, או שומעת מרואיינים בטלוויזיה, התחושה היא בין ייאוש לניתוק. קצת כמו ה- Comfortably numb של הפינק פלויד, שבתרגום חופשי זה אדם זומבי כזה, קהה חושים ושטוח רגשית.

וגם על עצמי אני מזהה את זה, אני קוראת את הפוסטים שלי מתחילת המשבר והם היו סוערים, מלאי כעס, פחד ואפילו התרגשות, מכל החדש והמטלטל הזה. ועכשיו אין את זה. מן אדישות וקהות רגשית. עייפתי. חיה לי מיום ליום מפזרת את ימי לרוח.

זה פשוט בלתי אפשרי לחיות כל הזמן בכזה מתח גבוה ובעוררות שיא, ואם לא רוצים לשרוף את הפיוז חייבים פשוט לנתק את הרגש. בשפת הפסיכולוגים קוראים לזה מנגנון הגנה, והוא באמת מגן על השפיות ועל המוח שלי, שלא יתפוצץ מהצפה של רגשות ואינפורמציה.

אני לגמרי מודעת כל הזמן למה שקורה כאן אבל בקושי נותנת לזה לגעת בי, להיכנס ולערבב אותי.

וזה בסך הכל אחלה מנגנון אבל יש בו פאק אחד:

אי אפשר להנמיך רק צד אחד, רק את הרגשות הקשים והלא נעימים, כי ברגע שמנמיכים צד אחד, באופן אוטומטי קטנות הלהבות גם בצד השני, בצד של השמחה, האהבה, ההתרגשות וההתלהבות.

אז לא תרגישי פחד או כעס אבל גם לא תרגישי שמחה או אהבה בעוצמה שאת מכירה.

כל מנעד הרגשות הופך למשהו שטחי ומרפרף, נוגע-לא-נוגע. Comfortably numb

אז כמה זמן אפשר להמשיך ככה? בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום?

מסתבר שגם ארגון הבריאות העולמי עלה על התופעה ואף נתן לה שם –

עייפות פנדמית.

עייפות פנדמית זה השם שנתנו לירידה במוטיבציה של הציבור לציית להנחיות (ולא רק בארץ אלא בכל העולם) הכוונה היא שככל שהמגפה מתארכת יותר, כך אנשים יפסיקו למלא אחר ההנחיות המגבילות והמגנות, ויפסיקו להתעדכן בכל הקשור לנושא. ובמילים אחרות – העם נקעה רגלו . enough is enough!

אז מהיום אם יתפסו אותך בלי מסכה על האף תגידי לשוטר שאת מצטערת אבל את פשוט עייפה פנדמית...

עובדה מעניינת היא שככל שרמת העייפות בציבור עולה, כך מתרבים תשדירי השירות המאיימים. מחלימי קורונה יושבים מול המצלמה בסבר פנים חמור ומעידים על המחלה, והתיאורים הולכים ונהיים קשים והמילים הופכות מפחידות יותר ויותר.

אבל לא חמודים, הפעם זה לא יעבוד לכם, אתם לא תצליחו לייצר שוב את רמות הפחד והחרדה שהיו כאן במרץ ובאפריל. התשדירים האלה עובדים עלינו באותה יעילות שבה עובדים האיומים על קופסאות סיגריות... אני באופן אישי משתיקה את הטלוויזיה בכל פעם שמתחיל כזה תשדיר. תגידו שאני מדחיקה? אולי. והנה עוד מנגנון הגנה מוצלח.

אז כולנו עייפים פנדמית, וכבר הרבה פחות מודאגים מהוירוס, אבל מלאים דאגה על הפרנסה, על החינוך, על המצב הפוליטי והמדיני, ועל בריאותינו הנפשית.

הגיע הזמן לשנות את הפורמט ולחפש דרכים חדשות לחיות לצד הוירוס העקשן.

כל מי שגידל פעם ילד יודע שאי אפשר לחנך, ליצור מוטיבציה, ולבסס שיתוף פעולה רק עם "לא" ו"אסור" , חייבים להגיד מדי פעם גם "כן" ו"מותר" .

אי אפשר כל הזמן לשים אותנו בסגר, ורק להגיד שאסור משפחה, לימודים, חתונות, והופעות. חייבים להתחיל להגיד מה מותר. תגידו איך כן אפשר לקיים לימודים, איך כן אפשר לפתוח מסעדות, או תיאטרון, או מספרה.

הבעיה כמובן שלהגיד מה מותר דורש מאמץ מחשבתי, יצירתיות, אכפתיות, וגם אומץ ונחישות. ועל כך אפשר רק לומר – פחחחח....

לכו חפשו בניו זילנד...