בלי דגל ובלי גאווה

השנה לא הצלחנו לתלות דגל ביום העצמאות.

השנה לא תלינו דגל. אנחנו, שכל כך מחוברים לארץ, ואוהבים אותה רוב הזמן, הרגשנו השנה שזה בלתי אפשרי.

אולי תגידו שזה טיפשי וילדותי , שזה ההיפך ממה שצריך לעשות, לא לוותר, דווקא עכשיו חשוב לאחוז בערכים שהוא מסמל, ולחזק את הקשר כי אחרת יהיה יותר גרוע. אבל כמה יותר גרוע עוד יכול להיות?

יום הזיכרון משנה את המשמעות ברגע שאת הופכת לאמא. כשנולד לך ילד, נולד איתו שק של דאגות, אבל אמא ישראלית מקבלת עוד דאגה בונוס - הידיעה שיום אחד הוא יהיה חייל. ובהצלחה עם 18 שנות הדחקה...

הקשבתי לנאומים של ראשי המדינה בטקס אתמול וכעסתי.

אותם מסרים לעוסים על אומץ וגבורה, על מגש הכסף, על הקרבה, על כוחנו באחדותנו, ושום מסר של שלום או לפחות הבעת כוונה כלשהי. זורקים משפטים פורחים באויר על תקווה שלא יהיו עוד חללים. כאילו אין להם שום קשר לזה. כאילו השלום ייפול עלינו מהשמיים. ואולי יש משהו בזה, אם הם לא מתכוונים לעשות כלום יש כוחות חזקים מהם, ובדיוק עכשיו קיבלנו פרומו - נפלה עלינו הקורונה ובאורח פלא פסק ירי הטילים מעזה. כשהוירוס משתולל התותחים שותקים. עכשיו כולם עסוקים בלא למות מהוירוס. אבל אל דאגה, כשהקורונה תחלוף, נוכל לחזור למות מטילים ופיגועים.

כמו דיסק שתקוע עשרות שנים אנחנו מדקלמים - טוב למות בעד ארצנו, חייבים צה"ל חזק אחרת יזרקו אותנו לים, השכול הוא מחיר שחייבים לשלם.

אולי זה היה נכון לימי קום המדינה ולמאה הקודמת, אבל לא מיצינו?!

כל עוד מזינים אותנו במסרים האלה זה מה שנמצא בתודעה שלנו - תודעת מלחמה. תודעה של פחד והישרדות. כל מסר ששומעים מספיק פעמים, נצרב לנו במוח והופך לאמונה. אנחנו לא עוצרים לבדוק אם זאת האמת, אנחנו בטוחים שזו מחשבה מקורית שלנו, אבל בעצם זה משהו שמישהו אחר דאג לשתול בנו.

כמובן שהמנהיגים בשני הצדדים ממשיכים לפמפם את המסרים האלה, בדיוק כפי שזרעו בנו היסטריה מטורפת עם פרוץ הקורונה. ככה הם אוהבים אותנו, מפוחדים והיסטריים, קונים שימורים ונייר טואלט. כי ככל שנהיה יותר מפוחדים כך נהיה יותר ממושמעים, וניתן להם את הכוח להמשיך "להגן" עלינו.

כל עוד נמשיך לבחור ממשלות של גנרלים נקבל מסרים של מלחמה. גרנו בחו"ל כמה שנים אבל חזרנו לארץ כי רצינו שהילדים יגדלו כאן כישראלים. רוב הזמן אני לא מצטערת על כך, כי אני מאמינה שיש הרבה דברים טובים ויפים בלהיות ישראלי ויהודי, אבל האמת היא שזה הופך להיות קשה מיום ליום.

פרופ' יורם יובל צודק כשהוא אומר שדיכאון ויאוש זה לא תוכנית פעולה.

אבל ביום הזה זה כל מה שיש.