ביום שאחרי הקורונה
- שלי דוד
- 24 באפר׳ 2020
- זמן קריאה 2 דקות
שיר לשבת :)
ביום שאחרי הקורונה
נתעורר לחיים כמו מִקּוֹמָה.
מבולבלים, אבודים ולא מבינים,
איך נמחקו מחיינו שבועות שלמים.
אז נצא מהבית חיוורים ושמנמנים,
עם כפפות על הידיים ומסכות על הפנים.
ננסה להבין איך מכאן ממשיכים,
האם נחזור לשגרה? כבר לא בטוחים.
האם יגיע היום ששוב נכוון את השעון,
ונחזור לעמוד בפקקים באיילון ?
האם נשוב למשרד לעבוד שעות ארוכות,
או שאולי ניקח את ההזדמנות לשנות ?
הרי כבר התרגלנו לעבוד בפיג'מה וכפכפים,
גילינו שזה מאד יעיל ומשאיר זמן לתחביבים.
האם שוב ניפרד מהילדים עד שעה 4
או שניתן להם קצת יותר זמן אמא, ובעיקר אבא ?
האם באמת התרגלנו לקצב החיים הרגוע ?
ואולי זו רק תקוות שווא וסתם תעתוע.
כמה מהר נשכח ונחזור למירוץ החיים
ושוב לא נמצא זמן לבקר את ההורים ?
מי יודע מתי נשוב באוטובוס להצטופף,
איך נשב בלי פחד כתף אל כתף,
ומתי נשב בנחת בתוך מטוס נוסעים
בלי לחשוד שכולם מסביב נשאים?
כמה זמן יעבור עד שנתקהל מרצון
באולמות הקולנוע והתיאטרון,
מתי נשוב למסעדות ולבתי הקפה,
לחוף הים, לחתונות, להתלבש יפה...
איך שוב נחלוק בזאפה שולחן עם זרים,
רק מהמחשבה כבר יש לי תסמינים,
ומתי נשוב לאמפי בפארק הירקון,
ומה יהיה עם ההופעה של סלין דיון ?!
כמה זמן יעבור עד שנצליח לשכוח
נתגבר על החרדות והרצון לברוח,
מפני כל עיטוש, שיעול, ורסס טיפתי,
וסתם מכל אדם זר שנמצא בסביבתי ?
אנחנו פוחדים מהנגיף אבל מיצינו את הסגר,
מותשים מהילדים, ומלמדוד 500 מטר,
מתגעגעים להורים, לחברים למשפחה,
שלח כבר את עמי! מבטיחים לשים מסכה!
וכל יום שעובר נדמה כמו נצח,
ורק נותר לקוות שלמדנו את הלקח,
שעדיין לא ברור מה הוא היה,
אבל אם לא הבנו הוא יחזור בשנה הבאה,
ועם כל התקוות לסיום, כבר מתגנב לו החשש, מה יהיה ביום שאחרי, ואיך נתחיל הכל מחדש?
Comments