אסטרטגיית יציאה

ביום ראשון השבוע יצאנו לחופשי. בערך.

ביום ראשון השבוע יצאנו לחופשי. בערך. כמה חיכינו לסיום הסגר ולחזרה לשגרה. מצחיק שחזרה לעבודה נחשבת עכשיו יציאה לחופשי... אבל לאיזו שגרה אנחנו חוזרים? שום דבר בחוץ לא דומה למה שהכרנו. לא מבחוץ – עטויים מסכות וכפפות, שומרים מרחק, וחסומים מכל מה שנחשב להנאות החיים – שופינג, מסעדות, בתי קפה, אירועי תרבות וטיסות לחו"ל. ולא מבפנים – אפופים חרדה ואי ודאות, חוששים להידבק, חרדים כלכלית, חנוקים נפשית. ובכלל, כל עוד חצי מהעובדים עדיין יושבים בבית ואיתם כל הילדים, זה רחוק מאד משגרה כלשהי.

מהרגע שנכנס לחיינו הנגיף הארור והעולם עצר, היתה תחושה של שינוי באויר. כולם חוו פרץ של תובנות והארות לגבי האנושות, על כך שלא ניתן להמשיך להתנהל כך, בריצה מטורפת לשום מקום, בניצול, בזלזול, בכוחניות ובאטימות, לכל מה שהוא לא אני או לא שלי. ועכשיו, כשנגמר הבידוד, הסגר, וגם הפסח עבר, אנחנו מנסים לצאת החוצה ולהתחיל מחדש.

האם באמת יקרה שינוי?

רובנו סקפטיים ומתקשים להאמין שישתנה משהו. אנחנו מכירים את עצמנו היטב, ויודעים שהדפוסים וההרגלים שלנו טבועים בנו עמוק. אנחנו לא חובבי שינויים באופן כללי, ובטח לא שינויים שנכפים עלינו, ולכן משתוקקים לחזור לחיינו הקודמים, ומן הסתם ברגע שיהיה אפשר נקפוץ לשם מיד בחזרה. אבל הפעם נראה שצפוי לנו טוויסט בעלילה.

אם מה שהמומחים טוענים הוא נכון, אז הנגיף לא הולך לשום מקום בזמן הקרוב. הוא ימשיך לקבוע את כללי המשחק ואנחנו נאלץ להרכין את הראש ולהתאים את עצמנו. אם אותו קו מחשבה ימשיך, אז זה הולך להיות סיפור ארוך, ובחודשים הקרובים ניכנס ונצא מסגר כמו דרך דלת מסתובבת. נשטיח את העקומה, נצא החוצה, נידבק, נסתגר וחוזר חלילה, עד שיהיה חיסון או עד שנפתח חסינות בעצמנו.

ככל שהתהליך יהיה יותר ארוך יש יותר סיכוי לשינוי, מכיוון שככל שאתה נמצא יותר זמן מחוץ לאזור הנוחות שלך, בסוף הוא הופך להיות אזור הנוחות החדש.

כבר עכשיו אני שומעת סביבי אנשים שקצת התרגלו למצב, ואפילו נהנים מקצב החיים האיטי, שמתחילים לחשוב לאיזה מציאות הם רוצים לחזור, אחרי שהם זכו להציץ למציאות אחרת, שמרגישה להם נכונה יותר.

שינויים לוקחים זמן ודורשים סבלנות ואורך רוח, וזה מה שהקורונה הולכת לעשות, היא מכריחה אותנו לקחת נשימה אורכה, לשבת בשקט ולתת לשינוי לצמוח. איזה שינוי? רק ימים יגידו

יום נפלא ורק בריאות